שבועי אקלקטי 10# –
מחווה לציון 100 שנה לסגנון האדריכלי האקלקטי של תל אביב
תזכורת קצרה,
השנה אנו מציינים 100 שנה לראשיתו של סגנון שיצר את הבתים היפים ביותר שידעה תל אביב, בתים שתוכננו בסגנון האקלקטי. לפני מספר שבועות השקנו את הפינה "שבועי אקלקטי", בה אנו מציגים כול פעם מבנה אחד בן התקופה הזו, ומספרים לכם את סיפורו.
עד היום נגענו בבית ביאליק, בית הפגודה, בית השגרירות הרוסית, בית ספר אחד העם, בית מלון גינוסר, בית קצמן / בית בנק הספנות, הוטל מונטיפיורי, בית סקופסקי ובית אבושדיד – תשעה אייקונים תל אביביים. השבוע אייקון תל אביבי נוסף – בניין קרוב לליבנו במיוחד, אותו מבנה שגרם לנו להתאהב בסגנון אדריכלי זה – בית יעקב גרבוב ברחוב מונטיפיורי 22.
אנחנו קוראים לו: האח התאום (והפחות מוכר) של בית ביאליק, תיכף תבינו מדוע.
זוהי גם הפינה האחרונה שלנו לציון 100 שנות אדריכלות אקלקטית. שבוע הבא פוסט סיכומים ותובנות.
בית יעקב גרבוב:
הגיבור של הסיפור שלנו הפעם הוא האדריכל יוסף מינור, אחד הפוריים והיצירתיים שבאדריכלים של ראשית ימי תל אביב, שפעל בה רבות במחצית הראשונה של המאה ה-20, ומוכר עד היום בעיקר הודות לבית ביאליק אותו תכנן בשנת 1924.
מספר מילים אודות אדריכל יוסף מינור. הוא נולד בשנת 1885 במוסקבה לאב נוירולוג, והיה נכד לרב הראשי של העיר. הוא השלים את לימודי האדריכלות שלו במוסקבה בשנת 1917, ולאחר תום מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברלין שם התמחה אצל האדריכל אלכסנדר ברוולד, אחד המובילים והמייסדים של הסגנון האקלקטי הארץ ישראלי. במהלך עבודתו אצל ברוולד היה שותף מינור לתכנון קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בשנת 1923 עלה מינור לארץ ומיד השתקע והחל לעבוד בתל אביב, ושימש מהמובילים של הסגנון האקלקטי הארץ ישראלי, המשלב בין מזרחיות, מערביות ותרבות ארץ ישראלית מקורית.
בשנת 1924 התבקש מינור לתכנן את ביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שהפך לאחד הבתים הבולטים בעיר, והפך מיד עם חנוכתו מרכז תרבות, וסמל לאומי להתחדשות העם היהודי בארץ ישראל.
פחות מוכר, אך יחד עם זאת בעל מאפיינים מאוד דומים (גם אם לא זהים), היה הבניין הנוסף שמינור תכנן ממש במקביל לבית ביאליק. זהו בית יעקב גרבוב, שאת סיפורו אנו מספרים פה:
הבניין הוקם בשנת 1924 על ידי מרדכי גרבוב, וזאת להנצחת שמו של אביו – יעקב. מרדכי גרבוב היה איש עסקים תל אביבי, שהקים את המבנה במונטיפיורי 22 להשכרה, ושנה לאחר מכן חנך מבנה נוסף להשכרה ברחוב אחד העם 21 – בית מרדכי בן יעקב גרבוב, המוכר כיום כסניף תל אביב של בנק ירושלים.
לכאורה נשאלת השאלה – מדוע בנייה כה רבה נועדה להשכרה? הסיבה לכך היא איננה אדריכלית, אלא היסטורית-עסקית. כדי להבין את הרקע צריך להבין את המצב של תל אביב באותן שנים – בום עצום ופריחה מהירה בכמות האוכלוסין שלה. אוכלוסיית תל אביב הגיעה בשנת 1924 לכ-30 אלף איש, זאת בהשוואה לכ-2,000 תושבים 10 שנים בלבד קודם, ערב מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. העלייה הרביעית, שהחלה בשנת 1924, הייתה עלייה שהתאפיינה בעולים שהעדיפו מגורים בריכוז העירוני הגדל של תל אביב. בשנת 1925 לבדה עלו 30 אלף עולים, ורבים מהם נקלטו בעיר העברית שלחופי הים התיכון. הגידול הזה באוכלוסיית תל אביב הגדיל את הביקוש לדירות ולבתים, כשהתחלת בנייתם של בתים או מבנים חדשים הייתה מאורע נפוץ וברמה יומיומית.
הגידול הזה בביקוש למגורים הגדיל גם את הביקוש למגורים בשכירות בתל אביב, וכמו שאנחנו יודעים – כאשר יש ביקוש יש גם מי שמביא את ההיצע. כך קמו בנייני מגורים שנועדו לשכירות – דוגמת בית יעקב גרבוב במונטיפיורי 22, בית מרדכי בן יעקב גרבוב באחד העם 21, או גם בית קצמן באחד העם 35, שאת סיפורו סיפרנו באחת הפינות הקודמות.
נחזור לבניין עצמו – מונטיפיורי 22. הוא נבנה על חלקה בשטח רשום של כ-562 מ"ר. בשנת 1924 תוכנן ונבנה על המגרש מבנה בן 2 קומות(קומת קרקע, וקומה 1) ו-4 חדרים על הגג. בכול קומה תוכננו 4 דירות בנות 2 חדרים בשטח 35 מ"ר כל אחת עם יציאה למרפסת בשטח 5 מ"ר.
המבנה שתכנן מינור שונה מהטירה הפומפוזית והמצועצעת שתכנן לביאליק, אך דומה שישנם אלמנטים שזלגו בין שני המבנים, ועל כן אנו מכנים את המבנה במונטיפיורי 22 כ"אח התאום הלא זהה של בית ביאליק".
בית הדירות ברחוב מונטיפיורי הרבה יותר צנוע מהטירה של ביאליק, אך מתאפיין באותו סגנון. הבניין עוצב בפרופורציות מדויקות, בדיוק כמו בית ביאליק, ויש בהם אפילו פרטי נגרות ייחודיים בשניהם – דוגמת חלונות הרבה – הזהים בשני הבניינים.
הבניין עוצב בצורה סימטרית לחלוטין. הקשתות והמרפסות מזכירות אדריכלות אוריינטלית ועבודות של האדריכל אלכסנדר ברוולד – אותו ברוולד שמינור עבד אצלו בברלין. חזיתות הצד, גם הן סימטריות, תוכננו מרפסות שירות בצורה מיוחדת – עם מגרעת של חצי עיגול במרכזם. קומת הגג של הבניין נראית חריגה ושונה בהעדר קישוטיות מוחלטת שלה, והחוקרים סוברים כי התוספת של החדרים על הגג כלל לא היו בתכנונו של אדריכל מינור, אלא תוספת שבוצעה לאחר שסיים כבר לתכנן את המבנה.
בחלוף השנים נכנסו יותר ויותר תעשייה קלה, משרדים ובתי מסחר לאיזור, וגם המבנה במונטיפיורי 22 עבר שינויים. בשנת 1968 2 דירות בקומת הקרקע הוסבו לחנויות, והן ממשיכות לפעול במקום עד ימינו אלה.
אלא שבחלוף השנים התעמעם יופיו של המבנה והוא נראה בלוי ועייף. הוא מחכה לעבור מטמורפוזה ולהחזיר לו את ימיו כקדם. הפעם שלא כהרגלי, אני מצרף תמונות הדמיה של המבנה לאחר השיפוץ, כראוי לבית חלומות תל אביבי שכבודו העצמי לא מרשה לו שייראו אותו בחולשתו, אלא מבקש שייראו אותו בעוצמתו, ואת העוצמה הזו המבנה הזה יקבל בקרוב מאוד. המבנה עומד לעבור תהליך של שימור קפדני, שיכלול גם תוספת של בנייה על הגג ובעורפו של המבנה.
בתיק שימור המבנה כתבה אדריכלית התיעוד אנה שיפמן, ואני מצטט – "מבחינה אורבנית המבנה הוא חלק מהרקמה העירונית המספרת את תולדות תל אביב. מבחינה אדריכלית והיסטורית זה מבנה של אדריכל חשוב, שלא נשמרו הרבה מבנים פרי תכנונו בארץ".
ולפני סיום, אנחנו מזמינים אתכם לשמוע על הפרויקט שלנו במונטיפיורי 22 – "האח התאום והלא זהה של בית ביאליק" - דירות אחרונות בהחלט. זכרו את הסיסמא שלנו שחזרנו עליה בסיום כול פרק של פינתנו – "בית זה לא רק למגורים, בית זה גם לנשמה", וזה בית עם הרבה נשמה.
שבוע הבא מקפלים את פינתנו "שבועי אקלקטי" – פרק אחרון של סיכומים ותובנות.
לקריאת פוסט הפייסבוק לחץ כאן
